יום ו', ל’ בתשרי תשע”ח







.
 
מאת יוסי קליין | תצלום: אלכס ליבק 28/05/10 את מי משרת המתרגם, את הכותב או את הקורא? מהי החירות המותרת בתרגום ואיך, לכל הרוחות, מתרגמים קללות? מתברר שאין לאסקימואים 70 מלים לשלג, אבל לנו יש מבחר לא קטן של מלים נרדפות לפועל הרג. תובנות מכנס האקדמיה ללשון עברית שנערך השבוע

עד לאחרונה, (בעצם גם היום) רציתי להיות "קול". "קול" כמו קלינט איסטווד. מצדו, שהעולם יתמוטט - הוא יתבונן בו בריחוק קר רוח ובוטח. עולמות לא מתמוטטים אצלי, אבל מכוניות עוקפות אותי בפראות, פקידים מרמים אותי ומוסכניקים עובדים עלי. בתגובה אני מתרגש, צועק ומזיע. קלינט לא היה מגיב. מבט אחד שלו מעיניים מצומצמות היה מקפיא את הטרדן. קשה לגייר את ה"קול" הזה. אפשר להטות אותו ל"קוליות" ואפשר לשלב אותו בשיחה, אבל אף פעם הוא לא יהיה משלנו, תמיד צריך יהיה להסביר אותו. עוזי וייל, הסופר והמתרגם, אומר שאי אפשר לתרגם "קול". מה יקרה כשיתקל בו? אולי ינקד אותו, אולי יתעלם, אבל לא יבקש לתרגם אותו. גם המתרגם אהוד תגרי היה מנקד, אבל הוא בכל זאת מנסה: אולי "מדליק"? ואולי "מגניב" (או, בהוראתו המגניבה יותר, "מאגניב"?) מתרגמת הכתוביות לטלוויזיה, תמי יפה, תירגמה פעם "קול" ל"מגניב" וחזרה בה. היא הגיעה למסקנה ש"קול" הוא מונח שאין לו משמעות, מלה שנועדה למלא חללים בשיחה, כמו אחותה הבכירה "כאילו" רבת המוניטין ו"סבבה" חסרת המשמעות. "מדליק" ו"מגניב" הן אפשרויות לא רעות, מסכים העורך והמתרגם, פרופ' משה רון. ב"מגניב", אומר עוזי וייל, יש איזשהו חום, אבל הקוליות משדרת צינה. לא כל האמריקאים צוננים אבל אנחנו חמים, כך לפחות אנחנו נתפשים בעיני עצמנו. האם הקוליות מלמדת משהו על מי שמתהדר בה? האם שפה מייצגת אופי? מנטליות? לפי אגדה אורבנית, ההוכחה לחשיבותו של השלג לאסקימואים (אינואיטים, על פי דרישת משטרת הלשון) היא ריבוי התארים שיש לו בשפתם. לא כל ריבוי מעיד על זיקה. בבלוג "דגש קל" מעיר יאיר הנדלר, שבאיטלקית יש שלוש צורות לפועל "אהב" (ביחס לאשה, ביחס למשפחה וביחס לאוכל). הסיפור האסקימואי התגלה כמופרך ואת הפירוט האיטלקי אפשר להסביר ברומנטיקה האיטלקית. ומה אתנו? לנו יש מקבץ לשוני תוצרת בית לפועל "הרג": סיכול, חיסול, השמדה, הבערה ולפעמים אפילו טיהור. מה זה אומר, אם בכלל, עלינו ועל הרוח המרחפת מעלינו? ומה אומרת העובדה שבגרמנית יש שלוש מלים שונות ל"מעלית"? הבלשן בנג'מין וורף ביסס תיאוריה משלו על הסיפור המופרך של האסקימואים והשלג, אבל גם המליץ שלא להיחפז בהסקת מסקנות: יש אמנם זיקה, הוא כתב, אבל לא מתאם של ממש בין נורמות חברתיות לדפוסים לשוניים. אפשר לומר בביטחון שאין מתאם של ממש בין הנורמות החברתיות בארצות הברית לאלה שלנו, אבל זיקה ודאי שיש, חד צדדית, לצערנו. ייתכן שהמונח "זיקה" גורף מדי, אולי צריך להחליף אותו ב"שאיפה". אנחנו שואפים להיות אמריקה. שימוש נבון בשלט רחוק והנה אמריקה אצלנו בסלון, בטלוויזיה. לא ניבלו את הלקקן תמי יפה מביאה אלינו את אמריקה. זה 11 שנה שהיא מתרגמת כתוביות בטלוויזיה ומנסה להסביר לנו בעברית שלה את האמריקאיות שלהם. היא מבקשת, למעשה, לגשר בין התרבויות. היא התחילה בתרגום הגרסה הטלוויזיונית למחזה של שייקספיר "מהומה רבה על לא מאומה", וממנו קפצה קפיצה של ממש לג'יי לנו. עם לנו בילתה ארבע שנים מחייה המקצועיים. היא תירגמה מאות תוכניות שלו (הוא מופיע חמישה ימים בשבוע וממעט לצאת לחופשות) והקדישה לתרגום כל תוכנית יותר מארבע שעות ביום. את יום העבודה פתחה בישיבה מול ההקלטה, בניסיון להשלים בקריאת שפתיים את מה שנעלם מאוזניה בתמלול ראשון. אחר כך בדקה את הטקסט עצמו וניסתה לפענח באמצעות האינטרנט או הטלפון מושגים שלא הכירה (דיון קצר בינינו על תרגום המונח "הום ראן" הסתיים ללא תוצאות של ממש). שכרה בעד המאמץ היה כ-400 שקלים. היום היא לא תצפה בג'יי לנו גם אם ישלמו לה. יפה אמנם השתלמה בתסריטאות בלוס אנג'לס, אבל לא שהתה שם תקופה ארוכה במיוחד (כמו גם עוזי וייל ואהוד תגרי). את החברה האמריקאית היא מכירה באמצעות הטלוויזיה. משה רון גר בארצות הברית כעשר שנים. הוא תירגם 30 ספרים והיום הוא מודה, שלמרות השהות הארוכה בארה"ב, העברת תרבות מכלי לכלי לעולם לא תהיה מושלמת. המתרגם, לדבריו, הוא פרשן תרבות ולא מנגנון מכני להעברת תוכן. רון מחלק את נאמנותו בין הקורא לכותב. תגרי נאמן רק לקורא. מבחינתו, תפקידו הסופר נגמר עם השלמת הכתיבה, והאחריות להביא את הספר לקורא מוטלת על המתרגם. התרגום, הוא אומר, צריך להיות כזה שהקורא יחשוב שהוא קורא אנגלית. אבל המתרגם האקטיבי לא תמיד מסתפק בכך, לפעמים הוא מבקש לשפר את היצירה ולהעניק לה משהו מקורי משל עצמו. דוגמה קלאסית למעורבות כזאת היא "איתיאל הכושי", שלדעתו של המתרגם, יצחק סלקינסון, דיבר אל הקורא העברי בשנת 1874 יותר מאשר "אותלו". גם "רם ויעל" נראה לו נכון יותר מ"רומיאו ויוליה". יש דרכים אחרות להתאים את המקור הניו יורקי להוויה המקומית. דיימון ראניון המציא סביבה ניו יורקית רבת חן, שלה עגה משלה. המתרגם של כתבי ראניון לעברית, אליעזר כרמי, היה יצירתי לא פחות מהסופר. על בסיס עולמו המדומיין של ראניון הוא ברא עולם לשוני משלו, ואת שפתו שם בפי יושבי המזללה של מינדי. וייל אהב את התרגום, גם פרופ' רון. תגרי חושב שהתרגום של כרמי הוא "כישלון טוטלי". לדעתו, כרמי לא היה נאמן למקור. ההמצאות הלשוניות החינניות שלו ("לקקן" הוא פה, "משכנע" אקדח, ו"עגבנייה" היא בחורה) לא עמדו במבחן אריכות הימים. הברנשים הקשוחים של ראניון פיטפטו לא מעט בתרגום העברי, אבל הם לא ניבלו את הלקקן שלהם. כל פעם שדמות ספרותית מתחילה לקלל מתגלים הפערים התרבותיים בין המקור לתרגום. הוויקיפדיה מבהירה: "ניבול פה הוא בעל הקשר תרבותי וחברתי מובהק. ביטויים שנחשבים שגרתיים בחברות מסוימות עלולים להיחשב ניבול פה בחברה אחרת". הברנשים בבית הלבן, לפחות על פי העיתונות, לא מפסיקים לקלל. הגידופים של ריצ'רד ניקסון אפילו הונצחו בהקלטות. ההקשר התרבותי של האמריקאים לא איפשר להם להתגאות בקללות שלהם, אבל גם לא להתפטר רק בגללן. עירום ועריה ביום שלישי פתח מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר, את המושב האחרון בכנס האקדמיה ללשון העברית, שהוקדש לתרגום. האוזר נראה פקיד ישר דרך ושפל רוח. הוא דיבר בזהירות על המורשת הלאומית שראש הממשלה עומד לטפח. אם הייתי קורא בעיתון שהוא מרשה לעצמו מדי פעם לסנן כוסססאמו לעובדי משרדו, הייתי מתחלחל. לא מחמת פוריטניות, אלא מעוצמת ההפתעה. ניבול הפה המפורסם ביותר בישיבות הממשלה לא היה בכלל ניבול פה. זו היתה הערה תנ"כית כמעט. "אדוני סגן ראש ממשלה", פנה לפני כ-30 שנה שר החקלאות אריאל שרון ליגאל ידין, "אני אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה". ידין התפלץ. זה אכן היה איום מקראי מלא הוד ועתיר דמיון, אבל פושר בהשוואה לקללות של ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל. עמנואל מפורסם כמגדף סדרתי והנשיא שלו, אובמה, נושא הפרעה זו בסבלנות ומלגלג עליה בחביבות. כשעמנואל מקלל הוא לא אומר "תיפח רוחי" אנמי, אלא Mother Fucker ארסי, צירוף שאפילו המקלדת שלי מסמיקה כשהיא כותבת אותו. אחרי שהתנצלתי אלף פעם, ניאותה מתרגמת הכתוביות תמי יפה להתייחס לניבולי הפה בטלוויזיה. היא אמנם לא תירגמה את "הסופרנוס", שהצטיינה בהתייחסות מגוונת לאימהות, אבל בסדרות אחרות היא נתקלת בקללות שצריכות תרגום. הערבית היא מעיין שופע של קללות עבריות, אבל בטלוויזיה לא מקובל להשתמש בהן. ההגבלה מפחיתה ביותר מחצי את מגוון האפשרויות העומדות לרשותה. בחלופה העברית היא בוחרת על פי הנסיבות. המאגר הזמין שלה הוא מהזן הבינוני: "בן זונה", נניח, או "חולירע", אפשר גם "חנטריש". אבל היא, לדבריה, לא מנקה את השפה ולא מנסה להיות שמרנית. היא לא תהסס להשתמש ב"חרא" או "זין". אחד מעמיתיה, ראיתי במו עיני, הפך את ה-Fuck הבוטה של דמות בסדרה כלשהי ל"לעזאזל" מתון, ראוי לצפייה לכל המשפחה. אהוד תגרי רואה בניבול הפה האמריקאי ביטוי לתסכול, לא רצון להעליב. את הביטוי "What the fuck" למשל, הוא מתרגם פשוט ל"איזה באסה". בקדימון ל"הישרדות" ראיתי השבוע את אחד המתמודדים רוכן למצלמה ומצהיר שבסופו של דבר הוא עצמו יכבוש את הפאקינג אי. בטלוויזיה בארצות הברית לא היו משדרים את זה. את ההצהרה הנועזת שלו אפשר לתרגם ל"אי הדפוק", אבל זה נשמע ספרותי מדי. אולי "האי המזוין"? זה בוטה מדי. הגרסה הנוחה ביותר, אם כך, היא להשאיר את ה"פאקינג אי" כמות שהוא, רך כעכוזו של תינוק וחסר משמעות באותה מידה. הבחור אמר "פאקינג אי" ולא שם לב שהוא דובר גלוביש צחה (בגלובישית: Fucking E). על פי הסופר הבריטי רוברט מק'קראם, גלוביש היא שפת המאה ה-21. היא תתבסס אמנם על אנגלית, אבל יהיו בה מלים משפות אחרות ואפשר יהיה להבין אותה "מבייג'ין עד ניו יורק". הגלוביש תבטל את העיסוק הטורד בשאלת הזיקה בין שפה לתרבות, שהרי מגדל בבל הגלובלי יקשור אותן זו לזו ויסלק מבמת השיח הציבורי את כל מי שהבלוג "דגש קל" מכנה קטנונולוגים, כלומר כותבים כמותי.